איחוד רשויות מטרופוליני

כללי- איחוד רשויות מקומיות נועד לרוב בכדי לפתור בעיות של יתרון לגודל. כלומר, רשויות מקומיות קטנות, אינן יכולות לרוב לעמוד בעיקר בהוצאות הקבועות, ועל כן הציפיה היא כי גודל רשות מקומית מסוים יכול לפתור בעיה זו.[1] איחוד מטרופוליני הינו "חיה אחרת". איחוד שכזה, אמור לנצל את היתרונות של איחודי רשויות ובין היתר, יתרון לגודל בפעולות בעלות מרכיב של עלויות קבועות, סנכרון טוב יותר של פעולות בעלות השפעה מרחבית ועוד. זאת, תוך כדי שמירה על מרכיב של עצמאות דמוקרטית כמעט מלאה של הרשויות מתחתיו. במודל זה, מתווסף למעשה רובד שלטוני נוסף, כאשר בין הממשלה (המקומית במידה ומדובר במדינה פדראלית, או הארצית במידה ומדובר על שלטון יוניטרי) והרשות המקומית נכנס שחקן חדש- המטרופולין.
 
האם מטרופולינים הם בכלל שחקן רצוי- השאלה שחייבת במענה היא האם הנתיב של רשות הענק המטרופולינית הינו נתיב רצוי ובעל יתרונות. מחד, מחקרים מסוימים מצביעים על כך ש:
 If metros are truly the drivers of a country’s economy, only few are driving in the fast lane.[2]
מגישה זו נראה כי אין בהכרח יתרונות  פעילות כלכלית באזורים מטרופוליניים, לפחות בכל הנוגע למדינות מפותחות. ערים מטרופוליניות נוטות להיות מקוטבות יותר מערים רגילות, וההטרוגניות אינה מיתרגמת בהכרח לרקמה עירונית אחודה אלא להפרדה בין אוכלוסיות בפועל וליצירת מתחמים נפרדים לסוגי אוכלוסיות.[3] עם זאת, יש לזכור כי במידה ומטרתה של המדינה היא ביזור סמכויות לשלטון המקומי, הרי שהעברת סמכויות שלטוניות לריבוי של רשויות מקומיות קטנות, הינו מהלך מאתגר שעשוי להטיל נטל גדול מדי על רשויות קטנות שאינן יכולות לעמוד בנטל זה. לכן, רובד נוסף של שלטון מקומי עשוי להיות פתרון יעיל בכדי לקלוט סמכויות ממשלתיות אלה.
לאן פני מדינות המערב בכל הנוגע למטרופולינים- נראה כי פני מדינות המערב בשנים האחרונות הן להקטנת כמות הרשויות המקומיות וחיזוק כוחם של המטרופולינים, כולל הפיכתם של חלקם לפחות לכרכים בינ"ל. רפורמות שכאלו התרחשו בפרובינציות קוויבק ואונטריו שבקנדה, בבריטניה עם הפיכתה של לונדון לעיר מטרופולין ובמדינות נוספות. כיום נמצאות רפורמות שכאלו בעיצומן במספר מדינות כגון מערב אוסטרליה (אחת משמונה הטריטוריות), אירלנד, ווילס ועוד. במובן מסוים, הרפורמה הגדולה ביותר שבוצעה בתחום צמצום הרשויות המקומיות במדינה מערבית בעשורים האחרונים היתה בדנמרק בשנת 2007. דנמרק, שעוד קודם לרפורמה זו נחשבה לאחת המדינות המובילות ברמת ביזור הסמכויות שלה, ביצעה רפורמה שבסופה נועדה לייעל את המגזר הציבורי המקומי ולהגדיל את רמת ביזור הסמכויות במדינה. זאת כאמור, באמצעות יצירת עוד רובד שלטוני פעיל והגדלת מספר התושבים לרשות מקומית, בכדי לייצר יתרון לגודל.[4] בכל הנוגע לרמת ביזור הסמכויות, ישראל נמצאת "בתחתית הרשימה".[5] נראה כי השלטון המרכזי מחזיק במרבית הסמכויות, ומשאיר לשלטון המקומי בעיקר פעולות ביצוע ולא תכנון מדיניות. פעולות אלו מחייבות את השלטון המרכזי לבצע ביזור סמכויות מושכל, תוך כדי מניעת תחרות לא הוגנת בין רשויות.[6] איחוד מטרופוליני יכול לשמש כדגם יעיל יחסית "לקבל" סוג כזה של ביזור סמכויות.

[1] המודל המקובל של גודל רשות אופטימלי גורס כי יעילותה של רשות מקומית כפונקציה של גודל הינה עקומת U הפוכה. כלומר, עד גודל מסוים (בין 5-25 אלפי תושבים), נהוג לחשוב קיים חיסרון לקוטן, כאשר מעל מספר זה לרוב נראה כי ככל שהרשות המקומית תגדל הרי שהיא תהיה פחות יעילה. ככלל, רשויות ענק של מאות אלפי תושבים נחשבות כלא יעילות אל מול רשויות קטנות יותר, הן בהיבט הדמוקרטי ((Lassen and Serritzlew 2011 והן בהיבטים תפעוליים (Reese et al. 2012).
[2] Dijksra 2009.
[3] Kantor et al. 2012.
 [4] Blöchliger & Vammalle (2012).
[5] Ivanyna & Shah (2012).
[6] סטקלוב & ריננגוורץ (2015)

מקרי מבחן

צרו קשר
טלפון 03-5629995
השאירו לנו הודעה